הספד שנישא על ידי בועז הדס במעמד ההלוויה (י״ד באב ה׳תשפ״ד, 11/8/2023)

עמוס הדס – אבא שלי - דברים לזכרו

אבא שלי, פרופסור עמוס הדס, בנם הבכור של אברהם (בֶּבָּה) והֶלָה אִידֶסִיס.

"לכל איש יש שם" שנתנו לו אביו ואימו, ועבורו נבחר השם עמוס.

עמוס הנביא, העוסק בחקלאות כנוקד צאן, בוקר או "בולס שקמים" ואני בטוח שלאבא היו הסברים לשילוב התפקידים הנ"ל. נביא התוכחה, שעסק בהשחתה המוסרית של בני-ישראל, וגרס כי האל אינו רוצה בקורבנות ובטקסים, כשאינם מלווים במשפט-צדק. לנביא הזה כשהיה "מעצבן מספיק" נאמר "חוזה לך ברח לך לארץ יהודה" – ואל המשפט הזה עוד נחזור. נראה שהשם שניתן על-שמו של הנביא, נשזר בדרכו ועיצב אותה.

לפני כ-8 השנים, כשהתמודד עם הסרטן לראשונה, אולי בקושי, אך עם הצלחות במיגור המחלה לשנים רבות, אצלי הופיעה תופעת הלואי. בכל הלוויה שבה נכחתי, מצאתי את עצמי מנסח את ההספד שלו. לא מצאתי הסבר לטריגר הזה, מאחר וזו לא הייתה הפעם הראשונה לפגוש את המחלה הזו בקרב המשפחה. לאחר שנתיים או שלוש, חלפה תופעת הלואי, בד בבד עם זה שאבא ואמא יחד התייצבו לביקורות ונמצאו תמיד נקיים מסימנים והוגדרו כמחלימים.

אבא של ילדותנו היה האבא החוקר ממכון וולקני, והאבא הטיסנאי. אבא עסק במדעי הקרקע, ואנו שמענו בבית על קילטור, ועל מחרשות, ואף על טרקטור מהפכני שלא מהדק את הקרקע במהלך הפעלתו בשדה. בטיול בצפון, אבא ואמא יכלו להחליף ביניהם הערות כמו: כיצד נראית הקרקע בצידי הדרך, ומושגים כמו "נגר עילי" וכדו'. בשבתות נסענו עם אבא להטסת טיסנים, בדרך כלל בחולות פלמחים, ולפעמים הרחקנו עד לצאלים. "הקלוב הישראלי לתעופה", טיסנאות, "מנוע גומי", פרופילים וכמובן עץ בַּלְזָה - היו מונחים שגרתיים בבית.

השאיפה לצדק ומשפט – הייתה גורם מוביל. בשנים האחרונות עם הדרדרות ההתנהלות הציבורית, (אפילו כששכב אבא בבית החולים, מתוסכל ממצבו, קשר את זה למצב שאליו הגיעה מערכת הבריאות בניהול השרים האחרונים). בשנים המוקדמות, הרצון לצדק עם הנטייה להילחם על הצגת האמת, הן בנושאים המקצועיים (כמו מצב הקרקעות או מדיניות של שר חקלאות אחד או אחר), והן בנושאי היין לאחר מכן – אבא עשה זאת, גם כשהאמת לא היתה נעימה לקובעי המדיניות. הנביא עמוס נחשב לנביא הראשון בכתב, ואני חושב שהשילוב של - לראות, ללמוד, לחוות דעה בכתב, להשפיע, משקפים היטב את האופי של אבא. כלום לא נאמר, לפני שנאספו החומרים, נקראו הספרים, נעשו החישובים והוסקו המסקנות. אולם משהגיע למסקנות – לא הייתה נכונות להצניען למען הנוחות של האחרים או שמירה על השקט התעשייתי.

העשייה של אבא, לא הסתפקה בלמדנות ובלהיות "נביא התוכחה". עשייה חברתית ליוותה את מסלול חייו. בצבא כשחוו הוא וחבריו קשיים אל מול חיילים מהפלוגה, עולים חדשים (למעשה הוותיקים פשוט קבלו מכות), אבא הסביר למפקדים, שהתופעה נובעת מאי-ידיעת השפה והבנת המערכת בקרב החיילים העולים, ויזם מפעל להוראת עברית על-ידו ועל-ידי חבריו במושבי העולים ובמשפחות החיילים העולים. לאורך השנים, לחם על קידום דרגות של עובדים לצידו, שחשב שהמערכת עושה להם עוול. וכשנחשף למקרה של משפחת טייס גוי שנפל בהגנה על הארץ במלחמת העצמאות, לא שקט עד שהצליח להביא חלק מבני המשפחה לארץ, להראות להם את האזור שבו נלחם הטייס ונפל בקרב, ואף להפגישם עם אהובת נעוריו של הטייס.

כשעיינתי בספר עמוס ונזכרתי בנבואות שאת חלקן למדנו בביה"ס, קפץ מולי המשפט: "הילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו". הזוגיות המופלאה של אבא ואמא ("עמוס ואביבה הדס" תמיד היווה מותג), עם השונות בטמפרמנט של שניהם, הייתה ועודנה מקור לגאווה והשראה עבור כולנו. לא סתם זכו אבא ואמא למעל 60 שנים של עצמאות וקיום בית בישראל. תמיד שמשו "בית מארח"! כל אורח שהגיע מחו"ל זכה לסיור עם אבא ב"ארץ השופטים והנביאים" באזור יהודה. (לימים לקח אבא לעצמו את המשימה לתרום להכרה בחבל הארץ כאזור יין ייחודי). בני הדודים האמריקאים או מאוסטרליה שהיו בארץ לתקופה, ידעו שהבית ברחובות הוא תחנה קבועה של חום משפחתיות. לאורח או המצטרף החדש למשפחה, אבא היה נצמד, שומע במה הוא עוסק או מתעניין, ומייד מוסיף מידע רב משלו על תחום זה. משתף את האורח בתחומי העניין שלו, מוסיקה ובשנים האחרונות נושא היין. אנו בני המשפחה צפינו משועשעים מהצד ב"טקס החניכה", ותמיד השתאינו מהתגובות הטובות והחיוביות של מי "שנתפס ברשת". כאשר הגיע "תור הנכדים" לחייו – השליטה בתחומי העניין של הנכדים כולם, והגאווה על ההישגים של כל אחד ואחד הייתה ללא גבול. שמחתי מאוד על זה שהספיק להכיר, להחזיק על הידיים ולהנות משתי הנינות שהצטרפו לשבט ה"הדסים".

אבא שלי עמוס, היה איש אשכולות ברמ"ח איבריו. בצעירותו צייר, וגם אם לא ראינו את הציורים מאז, ראינו את השרבוטים על דפי מחשב, ואפילו העתקת המתכונים מספרי הבישול , בכתב היד היפה, היו עדות לכישרון הרב. אבא בישל, למד לאפות (ובמשך כעשרים שנה, לא ניקנו לחם ולחמניות הביתה), אהב מוסיקה קלאסית והיה ידען גדול בתחום זה, וכמובן היו העסוק ביין וכתיבת המאמרים.

אהבת ה"דעת" לוותה ברצון להנחילו לאחרים, לשתף, להעשיר ואף להשפיע. וזאת דרך כתיבת המאמרים, הרצאות וכמובן הוראה. בגיל 78, כאשר הוקם בי"ס למקצועות הכרם והיין של מכללת "אוהלו" בקצרין שבגולן, אבא היה נוסע כל שבוע ללמד בחמישי ואף בשישי, ולימד קורס בנושא "מיקרו-אקלים בכרם" וקורס בנושא "קרקע וטרוואר". אני זוכר את השיחה בארוחת השבת, "כיצד מתאימים את ההוראה לתלמידים?" שחלקם דיווחו כבר בתחילת הקורס על קשיי למידה והתאמות. לקראת סיום הסמסטר מצא את השיטה האידיאלית להערכה, וחיבר מבחן שיאפשר להם לבטא בצורה מיטבית את ידיעותיהם. התלמידים יצאו מרוצים, ושמעו של אבא, הגיע עד ללימודי ההמשך שלהם באוניברסיטה בצרפת. המרצים הצרפתים לא האמינו שאפשרי שקיבלו את הידע ממי שלא גדל במחוזותיהם. כשנשאל על תשלום עבור הרצאה או פעולה אחרת, התשובה הייתה תמיד, "שיקנו לי ספרים מקצועיים שלהם אני זקוק".

בפרספקטיבה שלי כיום: אני מזהה שזכינו לגדול עם מודל ל"לומד בהכוונה עצמית", תחום המעסיק אותי כדוקטורנט לחינוך מדעי. שאבינו, כמורה בגיל מבוגר, היה נכון להציב סימן שאלה על פרקטיקות ההוראה של שנים, ולאפשר לתלמידיו את מה שאמרו חז"ל "חנוך לנער על פי דרכו".

קשה לדמיין להיכנס הביתה, מבלי לראות אותו מול ערוץ MEZZO בטלוויזיה, מאזין למוסיקה, או עם ספרים חדשים, ורשימות שהכין.

לֵךְ לְךָ לשלום אבא, עשית לתפארת, וכעת נלקחת. אנחנו נשמור על אמא כמו שביקשת ואנו הבטחנו.